חזון יוחנן
 | |
| מלאך נגלה לעניי יוחנן מפטמוס, ציור מהמאה ה-9 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
יוחנן מפטמוס  |
| שפת המקור |
קוינה |
| סוגה |
ספרות אפוקליפטית |
  | |
חזון יוחנן, הנקרא לעיתים גם ההתגלות של יוחנן או ספר ההתגלות, הוא הספר האחרון בברית החדשה. הוא מתאר את אירועי אחרית הימים שיתרחשו לפי האמונה הנוצרית לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסי טו יואני" (Αποκάλυψη του Ιωάννη, "חזון יוחנן" ביוונית), נגזרת המילה המודרנית "אפוקליפסה", המציינת את סוף העולם. לתוכנו של הספר ולצורת כתיבתו השפעה פרסית.[1]
מחבר הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי המסורת הנוצרית, מחבר הספר הוא יוחנן כותב הבשורה, המזוהה על פי המסורת הנוצרית עם יוחנן בן זבדי, אחד משנים-עשר השליחים, שכתב גם את הבשורה על-פי יוחנן ואת איגרות יוחנן שבברית החדשה. לפי המסורת, הוא חיבר את הספר בעת גלותו על האי פטמוס שבים האגאי, בימי הקיסר הרומי דומיטיאנוס, בשנת 95 לערך. בפרט תומך בגישה זו אירנאיוס, מאבות הכנסייה הקדומים ביותר.
עם זאת, ביקורת המקרא, בהתבסס על ניתוח הכתובים של הבשורה על פי יוחנן מחד וההתגלות מאידך, שוללת את הגישה הנוצרית המסורתית ומבחינה בין מחבר הבשורה על פי יוחנן ובין מחבר חזון יוחנן, הנקרא בביקורת המקרא "יוחנן מפטמוס". המחבר, נציג כיתה נוצרית מוקדמת אפוקליפטית, כיוון את הניסוחים הקשים המופיעים בטקסט, כמו "הָאֹמְרִים יְהוּדִים אֲנַחְנוּ וְאֵינָם כִּי אִם־כְּנֵסֶת הַשָּׂטָן", כלפי כיתות נוצריות מוקדמות מתחרות. ככל הנראה התנגד לקבלת נוכרים שלא נימולו ולא קיבלו את שמירת המצוות על ידי הנוצרים הפאולינים כחברים בקהילתם: החיבור נכתב בשלביו המוקדמים ביותר של הפילוג היהודי-נוצרי, והכיתה היוחננית עדיין התקיימה בעולם מושגים יהודי.[2]
תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזון יוחנן מתחיל בדבריו של ישו, שנגלה אל המחבר, המכוונים לשבע הכנסיות (קהילות) של אסיה הקטנה: אפסוס, סמירנה,[3] פרגמון, תיאטירה,[4] סרדיס, פילדלפיה[5] ולאודיקה על הליקוס:[6]
"ויאמר אני האלף ואני התו הראשון והאחרון, ואת אשר אתה ראה כתב על־ספר ושלחהו אל־הקהילות אשר באסיא לאפסוס ולזמירנא ולפרגמוס ולתיאטירא ולסרדיס ולפילדלפיא וללודקיא"
— חזון יוחנן, פרק א', פסוק 11
דברים אלה מופיעים בשלושת הפרקים הראשונים של הספר.
בשאר הספר מתוארים אירועי אחרית הימים, ארמגדון (הר מגידו), יום הדין ומלכות האל (מלכות שמיים) שתבוא אחריו, והוא רווי שפה ציורית, סמלים ומטאפורות, המקשים על פירושו. רבים מהסמלים המוזכרים בו מוכרים מאוד בתרבות הפופולרית, וכוללים את:
- ארבעת הפרשים, המסמלים – על פי המסורת הנוצרית וכנרמז מהכתוב – מגפה, מלחמה, רעב ומוות;
- הקרבת השה;
- נהר האש;
- אשת קץ הימים;
- שני העדים;
- שבע הקערות של זעמו של האל, המציינות שבע פורענויות שהאל ימטיר על הארץ החוטאת;
- שבעת החותמות;
- שבעת השופרות;
- בבל הגדולה;
- החיה, ומספרה: 666;
- וכן המלאך מיכאל.
מחלוקת על הכללתו בקאנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל אופיו המיסטי של חזון יוחנן, במרוצת השנים התנגדו רבים להכנסתו לקאנון הכתובים הנוצריים. עוד במאה ה-4 יוחנן כריסוסטומוס טען נגד הכללת הספר בברית החדשה, מחשש שמא לשונו הציורית תשמש קרקע פורייה לפירושים לא-נכונים של הנצרות וקביעותיה. גם הנוצרים שבסוריה שללו את אלוהיותו של חזון יוחנן, בעיקר משום שהמונטאניסטים הסתמכו עליו. מאוחר יותר, במאה ה-9, הוא נמנה עם ה"ספרים שבמחלוקת" ב"סטיכומטריה" של ניקיפורוס מקונסטנטינופוליס. גם כיום, אף שחזון יוחנן הוא חלק מהקאנון הנוצרי, הוא לא נקרא כחלק ממחזור הקריאה בכנסייה האורתודוקסית.
בתקופת הרפורמציה, הן מרטין לותר והן ז'אן קלווין התלבטו בעניין יחסם לספר. קלווין גרס כי חזון יוחנן הוא אכן ספר אלוהי וקאנוני, אך נמנע מלכתוב עליו פירוש. לותר סבר בתחילה כי הספר אינו אלוהי ואינו נבואי, אך שינה את דעתו.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- החזון (בעברית) (תרגום פרנץ דליטש)
- חזון יוחנן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שאול שקד. איראנו-יודאיקה; לחקר פרס והיהדות: קובץ מחקרים בתחומי המגע בין יהודים ותרבות פרס במשך הדורות. מכון בן צבי. ירושלים: תשמ"ב. אנגלית: עמ' 12-76.
- ^ ראו למשל: David Frankfurter, Jews or Not? Reconstructing the "Other" in Rev 2:9 and 3:9.The Harvard Theological Review, כרך 94, אוקטובר 2001, עמ' 403-425.
- ^ נקראת כיום איזמיר
- ^ נקראת כיום אקהיסאר (Akhisar)
- ^ נקראת כיום אלאשהיר (Alaşehir)
- ^ נקראת כיום אסקיהיסר (Eskihisar) ליד דניזלי
